<h1>ארחות חיים הלכ' שבועות ונדרים סימן י"ג</h1>
<h2>דף לו:</h2>
כתב הר"ם במז"ל וכיצד מתירין הנדרים והשבועות והאיסרין יבא הנודר או הנשבע לחכם המובהק בדין או שלשה הדיוטות אם אין שם מומחה ואומר לפניהם אני נשבעתי על כך ונחמתי ואילו הייתי יודע שאני מצטער בדבר עד כה או שיארע לי כך וכך לא הייתי נשבע ואלו היה דעתי בשעת השבועה כמו עתה לא הייתי נשבע או לא הייתי נודר או אוסר.
<h2>דף מה:</h2>
כתב הרשב"א ז"ל בתשובה דהא דקיימא לן שצריך לפרוט הנדר מסתברא ודאי שצריך לפרט את הסבה שנדר בשבילה אע"פ שאינה עיקר הנדר שאין עיקר הפרט בדבר זה אלא כדי (שיתירו) [שלא יתירו] לו מה שנדר [להתרחק מן האסור] עכ"ל.
<h2>דף מו.</h2>
הנודר על דעת רבים אם אמר פלוני ופלוני אין לו התרה רק לדבר מצוה אם לא ברשותם ועל דעת יחיד יש לו התרה אפילו בלא רשות של אותו יחיד. כתב הרשב"א ז"ל בתשובה הנשבע על דעת חמיו וחמותו ושתף דעת המקום הוי דעת רבים ו(ה)חמיר טפי דלית ליה התרה כדאמרינן בשבועות על דעת המקום למה לי אלא כי היכי דלית ליה הפרה לנדריה ואע"פ שכונתו עתה למצוה לא דמי לההיא דמקרי דרדקי דהתם האבות היו מסכימין עכשו להתיר משום שלא מצאו דדייק כותיה ואנן סהדי דעל דעת כן לא הדירוהו אבל כאן בבירור על דעת שלא יעבור רצונם השביעוהו ואינם חפיצים בהתרו ולא מסכימין בו ע"כ. עוד כתב בתשובה נשאל על מי שהשביעו חבירו שלא יצא ממקום פלוני שלא מדעתו אם יש לו היתר והשיב דכל הנשבע מחמת טובה שקדמו חבירו כמעשה דצדקיהו שלא הרגו נבוכדנצר מחמת שבועתו וביתרו שנתן בתו למשה מחמת שבועתו ואמר לו הב"ה במדין נדרת לך והתר נדרך במדין ואע"פ שאין הנאה לאותו שהשביעו בקיום שבועתו של זה אין לו היתר ומיהו אם לא היתה הנאה לנשבע בשעת שבועתו אע"פ שיש הנאה למשביע בקיומה מתירין לו ברצון חבירו ובלבד שלא י[ו]דיעהו כדברי מי שאומר שכל שיש הנאה למשביע אע"פ שלא קבל הנשבע הנאה אין לו התיר דומיא דשבועת צדקיה שיש הנאה לנבוכדנצר בקיומה וליתרו כמו כן [וליתא] שלזו הסברא קשה מאי דדייק ר' יהודה התם בפרק השולח דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה מדכתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו וגו' ומאי ראייה דדלמא התם משום שאין מתירין שלא ברצונם שהרי יש להם הנאה בקיום השבועה אלא שמע מיניה שאפילו בשיש לו הנאה למשביע כיון שלא קבל הנשבע הנאה בשעת שבועתו יש לו היתר אפילו שלא ברצונו עד כאן לשונו.
